הקרב
על ירושלים החל כבר בימי המקרא, בתקופתו של דוד המלך ושארי בשרו, תקופה המוכרת גם,
כתקופת בית ראשון. בזמנו, דוד המלך כבש את ירושלים מהיבוסים והפך אותה לבירה, כאשר
חלומו, לאחד את השבטים לכדי ממלכה אחת, ממלכת ישראל. לאחר מות דוד, בנו שלמה המשיך
את דרכו, הרחיב את ירושלים וביצר אותה ובנוסף בנה בה מקום משכן רוחני ודתי, בית
המקדש.
בית
המקדש היה מבנה מפואר ששימש כמרכז לעלייה לרגל, בו נערכו טקסי פולחן והעלאת
קורבנות. בתוכו שכן ארון הברית, שנחשב לקודש הקודשים באותה התקופה. בבית המקדש
כיהנו כוהנים ולויים.
עם
מותו של שלמה עלה בנו רחבעם לשלטון ואתו עלו גם המיסים, הממלכה המאוחדת התפצלה
לשתי ממלכות, ממלכת יהודה בשלטון רחבעם וממלכת ישראל תחת שלטונו של ירבעם בן נבט.
ממלכת
ישראל נכבשה על ידי מלך אשור ותושביה הוגלו. ממלכת יהודה שרדה עוד כמאה ושלושים
שנה לאחר מכן, עד שלבסוף, גם היא נפלה לידיו של נבוכדנאצר מלך בבל. בתקופת מלכותו,
נבוכדנאצר הגלה את תושבי יהודה לבבל ושרף את ירושלים עד היסוד ואתה גם, את בית
המקדש.